Psa'him
Daf 14a
14a מָאן תַּנָּא לֹא יֵֽרָאֶ֨ה לְךָ֜. רִבִּי יוּדָה. דְּתַנֵּי. הָאוֹכֵל חָמֵץ מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעֲלָה. וְכֵן חָמֵץ שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח. הֲרֵי זֶה בְלֹא תַעֲשֶׂה וְאֵין בּוֹ כָרֵת. דִּבְרֵי רִבִּי יוּדָה. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. כָּל שֶׁאֵין בּוֹ כָרֵת אֵין בּוֹ בְלֹא תַעֲשֶׂה. מוֹדֶה רִבִּי שִׁמְעוֹן בְּאִסּוּר שֶׁהוּא אָסוּר. אִיסּוּרוֹ מָהוּ. רִבִּי יִרְמְיָה אָמַר. אִיסּוּרוֹ דְּבַר תּוֹרָה. רִבִּי יּוֹנָה וְרִבִּי יוֹסֵה תְּרֵיהוֹן אָֽמְרִין. אִיסּוּרוֹ מִדִּבְרֵיהֶן. מַה טַעֲמֵיהּ דְּרִבִּי יוּדָה. לֹא יֵ‍ֽאָכֵל֭ חָמֵֽץ. הַיּ֖וֹם. מָה אֲנָן קַייָמִין. אִם בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד. כְּבָר כָּתוּב [לֹֽא תֹאכַ֤ל עָלָיו֙ חָמֵ֔ץ]. אֶלָּא אִם אֵינוֹ עִנְייָן בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד תְּנֵיהוּ לְאַחַר הַמּוֹעֵד. מַה מְקַייֵם רִבִּי שִׁמְעוֹן טַעֲמֵיהּ דְּרִבִּי יוּדָה. לֹא יֵֽאָכֵל֭ חָמֵֽץ. הַיּ֖וֹם. אָמַר רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה. פָּתַר לָהּ כְּרִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי. דְּתַנֵּי. רִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי אוֹמֵר. אוֹמֵר אֲנִי שֶׁלֹּא הָיָה פֶסַח בְּמִצְרַיִם אֶלָא יוֹם אֶחָד בִּלְבַד. שֶׁנֶּאֱמַר לֹא יֵֽאָכֵל֭ חָמֵֽץ. הַיּ֖וֹם.
Traduction
Qui est-ce qui a enseigné que la transgression de la défense ''tu ne laisseras pas apparaître de levain'' est transmissible encore après Pâques? Ce doit être R. Juda, comme il est dit (46)Tossefta à ce, ch. 1.: celui qui mange du pain levé après la 6e heure du 14 Nissan (passé midi), ou du levain qui a subsisté pendant Pâques, transgresse une défense négative, sans encourir toutefois la peine du retranchement, selon R. Juda: R. Simon dit que lorsqu’il n’y a pas la pénalité du retranchement, il n’y a pas non plus celle de la défense négative. Toutefois, R. Simon reconnaît que l’interdit (comme celui du levain) subsiste même en dehors de son temps. Comment cet interdit sera-t-il considéré? Selon R. Jérémie, c’est un précepte légal affirmatif de le détruire; selon R. Yona et R. Yossa, c’est un précepte rabbinique de s’en abstenir (à titre d’amende). R. Juda se fonde sur ce qu’il est écrit (ib. 13, 3-4): il ne sera pas mangé de levain, en ce jour; or, ce verset ne peut pas se rapporter à la fête elle-même, pour laquelle la défense de manger du levain a déjà été exprimée (ib. 12, 20); c’est donc qu’il concerne l’interdit après Pâques. -Que réplique R. Simon à cette argumentation de R. Juda? -Il explique ce verset, répond R. Aboun b. Hiya, selon l’avis de R. Yossé le galiléen; celui-ci enseigne que ce verset a pour but d’indiquer qu’en Egypte on célébrait un seul jour de fête à titre de Pâques, comme il est dit: ''il ne sera pas mangé de levain, en ce jour où vous sortez etc.''.
Pnei Moshe non traduit
מאן תנא לא יראה לך. דעובר בלאו על חמץ שעבר עליו הפסח כדקתני במתני' ר' יהודה הוא דס''ל הכי:
דתני וכו'. בתוספתא פ''ק:
איסורו מהו. לר''ש ופליגי בה ר' ירמיה עם ר' יונה ור' יוסה:
לא יאכל חמץ היום. כתיב ומה אנן קיימין לה מקרא הזה:
כבר כתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות:
תנהו. ענין לאחר המועד לחמץ שעבר עליו המועד:
פתר לה כר' יוסי הגלילי דתני' וכי'. ללמד לפסח מצרים שאין חמוצו נוהג אלא יום א' בלבד:
Psa'him
Daf 14b
לֹא יֵרָֽאֶ֨ה לְךָ֜. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. לֹא יֵרָאֶ֨ה לְךָ֜. לְךָ אֵין אַתְּ רוֹאֶה. [אֲבָל] רוֹאֶה אַתְּ לַגָּבוֹהַּ. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. אֲפִילוּ לַגָּבוֹהַּ. מָאן דְּאָמַר. לְךָ אֵין אַתְּ רוֹאֶה רוֹאֶה אַתְּ לַגָּבוֹהַּ. בְּשֶׁהֶקְדֵּישׁוֹ קוֹדֵם לְבִיעוּרוֹ. מָאן דְּאָמַר. אֲפִילוּ לַגָּבוֹהַּ. כְּשֶׁהֶקְדֵּישׁוֹ לְאַחַר בִּיעוּרוֹ. אָמַר רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה קוֹמֵי רִבִּי זְעוּרָא. תִּיפְתָּר בַּקֳּדָשִׁים שֶׁהוּא חַייָב 14b בַּאֲחֵרָיוּתָן כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן.
Traduction
– L’expression ''il ne sera pas vu à toi'' est interprétée diversement: selon les uns, elle signifie que l’interdit est seulement applicable à ton propre bien, non à celui qui est consacré au culte divin (ce dernier peut subsister); selon d’autres, l’interdit s’applique même à ce dernier (à l’exclusion du bien d’un païen). Ces 2 avis peuvent être d’accord: le premier avis se rapporte au cas où la consécration du pain a eu lieu avant la limite pour la destruction; le second avis est exprimé au cas où cette consécration a eu lieu après l’heure de l’enlèvement final du levain (47)Lorsqu'on n'a plus la faculté d'en disposer, la consécration serait nulle, et il est défendu de garder l'interdit.. On peut même supposer, dit R. Aboun b. Hiya en présence de R. Zeira qu’il s’agit aux 2 cas d’une consécration faite avant l’heure de la limite légale, et le second avis (interdisant aussi à Pâques la présence de ces consécrations) se rapporte à celles dont on est responsable (que l’on s’est engagé de fournir), conformément à l’avis de R. Simon.
Pnei Moshe non traduit
לא יראה לך. פליגי בה תנאי בדרשא דהאי קרא דאית תניי תני דלך ממעט של הקדש דדריש אבל את רואה של גבוה ואית תניי תני דאפי' של גבוה בבל יראה היא ולך ממעט של עכו''ם:
לֹא יֵֽרָאֶ֨ה לְךָ֜. [אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי.] לְךָ אֵין אַתְּ רוֹאֶה. רוֹאֶה אַתְּ בִּפְלַטֵייָא. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. אֲפִילוּ בִּפְלַטֵייָא. מָאן דְּאָמַר. לְךָ אֵין אַתְּ רוֹאֶה רוֹאֶה אַתְּ בִּפְלַטֵייָא. בְּשֶׁהֶבְקֵירוֹ קוֹדֵם לְבִיעוּרוֹ. מָאן דְּאָמַר. אֲפִילוּ בִּפְלַטֵיָא. בְּשֶׁהֶבְקֵירוֹ לְאַחַר בִּיעוּרוֹ. אָמַר רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה. תִּיפְתָּר בַּקֳּדָשִׁים וגו'.
Traduction
Par la même expression, ''il ne sera pas vu à toi'', on interdit seulement la présence à la maison, non au marché public (palatium); selon une autre version, l’interdit subsiste même au dehors. Il n’y a pas de désaccord entre ces 2 avis: le premier se rapporte au cas où l’on a déclaré le pain abandonné à tous avant l’heure finale de l’enlèvement: le 2e avis s’applique au cas où cet abandon a eu lieu plus tard qu’à cette heure (48)Le texte répète ici l'avis précité de R. Aboun: ces mots sont à effacer, selon le Qorban 'Eda..
Pnei Moshe non traduit
מ''ד לך וכו'. וקאמר הש''ס דלא פליגי דהאי מ''ד דבשל הקדש אינו עובר עליו בשהקדישו קודם לזמן ביעורו מיירי דכבר חל עליו הקדש ואינו מוזהר עליו לבערו והאי מ''ד דס''ל דאפי' בשל הקדש היא עובר עליו בבל יראה מיירי בשהקדישו לאחר זמן ביעורו דמכיון דחל זמן ביעור ע''ז תו לא אתי הקדישו להוציא ממנו הלאו דבל יראה וצריך הוא לבערו:
אמר ר' בון וכו'. כלומר דלא היא דלא צריך לדחוקי ולאוקמי הני ברייתות שההקדש לא היה בזמן אחד אלא דתיפתר להאי ברייתא דקתני אפילו בשל גבוה הוא עובר דכר''ש אתיא ובקדשים שהוא חייב באחריותן כגון דאמר הרי עלי החמץ הקדש לבדק הבית וחייב באחריותו ולר''ש הרי היא כשלו כדקאמר בפ' מרובה ובכמה מקומות ולפיכך הוא עובר עליו:
לא יראה לך וכו'. תניא אידך דפליגי נמי בחמץ שהפקירו והוציאו לפלטיא וקס''ד לאוקמי מילתייהו בשההפקר היה בזמנים מחולקים וכהאי דאוקי לעיל גבי הקדש:
אמר ר' בון בר חייה תיפתר בקדשים וכו'. כלומר דדחי לה הש''ס מהא דקאמר ר' בון לעיל דלא מוקמינן בכה''ג גבי הקדש אלא דטפי ניחא לן לאוקמי דתנאי פליגי ביה וא''כ ה''ה הכא בשל הפקר שפיר טפי לאוקמא כתנאי דלמר אינו עובר כשמפקירו ומוציאו לפלטיא ולמר לא מהני מידי אלא שצריך הוא לבערו מן העולם:
הִבְקִיר חֶמְצוֹ בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר לְאַחַר הַפֶּסַח מָהוּ. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. אָסוּר. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. מוּתָּר. מָתִיב רִבִּי יוֹחָנָן לְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. אֵין אַתְּ מוֹדֶה לִי מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעֲלָן שֶׁהוּא אָסוּר. אָמַר לֵיהּ. תַּמָּן אִיסּוּרוֹ גָרַם לוֹ. הָכָא מָה אִית לָךְ [לְמֵימַר]. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה לְרִבִּי פִּנְחָס. נְהִיר אַתְּ כַּד הֲוִינָן אָֽמְרִין. אַתְייָא לְרִבִּי יוֹחָנָן כְּרִבִּי יוֹסֵה. וּדְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ כְרִבִּי מֵאִיר. אֵינָהּ כֵּן. אֶלָּא רִבִּי יוֹחָנָן חֲשַׁשׁ לְהַעֲרָמָה. וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לֹא חֲשַׁשׁ לְהַעֲרָמָה. מַה נְפַק מִבֵּינֵיהוֹן. נָֽפְלָה עָלָיו מַפּוֹלֶת. מָאן דְּאָמַר. הַעֲרָמָה. לֵית כָּאן הַעֲרָמָה. וְהוּא מוּתָּר. מָאן דְּאָמַר. זְכִייָה. לֵית כָּאן זְכִייָה. וְהוּא אָסוּר. הַכֹּל מוֹדִין בְּגֵר שֶׁמֵּת וּבִיזְבְּזוּ יִשְׂרָאֵל אֶת נְכָסָיו. מָאן דְּאָמַר. הַעֲרָמָה. מוּתָּר. וּמָאן דְּאָמַר. זְכִייָה. מוּתָּר.
Traduction
Si le 13 Nissan (lorsque le levain est encore permis) on a abandonné du pain à tout venant, peut-on le manger après Pâques? R. Yohanan le défend; R. Simon b. Lakish le permet. -Mais, objecta R. Yohanan à son contradicteur, tu reconnais bien comme moi qu’en cas d’abandon du levain fait après la 6e heure (du 14 Nissan), l’interdit a lieu après Pâques (bien que l’on n’ait pas transgressé la défense de ''ne pas le laisser voir''; il devrait donc en être de même pour l’abandon accompli plus tôt). -En ce cas, répondit R. Simon, l’état l’interdit du moment provoque la défense ultérieure (après Pâques), tandis qu’en l’abandonnant d’avance, il n’y a rien à lui reprocher. R. Yossé dit à R. Pinhas: tu te souviens comment nous expliquions cette divergence d’avis en disant que R. Yohanan suit l’avis de R. Yassa (le préopinant anonyme de la Mishna) et R. Simon celui de R. Meir (49)Cf., (Pea 6, 1).. -Mais, en réalité, ce n’est pas le vrai motif: R. Yohanan l’interdit, par la crainte que l’on ait recours à la ruse (de déclarer le pain abandonné avant Pâques, pour le reprendre plus tard, sans perte); R. Simon b. Lakish, au contraire, n’éprouve pas cette crainte. Qu’importe quelle est la raison de chaque avis? -Il y a une différence au point de vue pratique, pour le cas où un amoncellement de pierres couvre ce pain: si la crainte d’une reprise ultérieure de ce pain domine, elle n’a pas lieu d’être devant cet enfouissement (et R. Yohanan non plus ne pourrait pas l’interdire); si au contraire il faut, pour que l’abandon soit valable, qu’il y ait transmission aux mains d’autrui, elle n’a pas eu lieu, et dès lors l’interdit subsiste. D’après l’une et l’autre explication, il sera permis d’en user si, après le décès d’un prosélyte survenu avant Pâques (sans laisser d’héritiers), les israélites se mettent à disperser ses biens et à user de son pain après Pâques: en ce cas, il n’y a pas eu la crainte préalable d’avoir agi par ruse, et il y a eu l’acquisition par autrui.
Pnei Moshe non traduit
הבקיר חמצו בי''ג. לאו דוקא בשלשה עשר אלא קודם שהגיע זמן איסורו ובי''ג דנקט משום דבי''ד לא פסיקא ליה כולי יומא דהרי אחר חצות כבר אין החמץ ברשותו להכי נקיט בי''ג:
לאחר הפסח מהו. אם מותר הוא דהרי הפקר היא ולא עבר עליו בבל יראה או לא ופליגי בה ר' יוחנן ור''ל כדמפרש לקמן לטעמייהו:
מתיב ר' יוחנן לר''ל. וכי אין אתה מודה לי שאם הפקיר מו' שעות ולמעלן שאסור הוא לאחר הפסח דאין הפקירו הפקר ואע''ג דאכתי למ''ד לעיל בפ''ק בהל' ד' דמשש שעות ולמעלה ליכא אלא איסור מדבריהן ומדאורייתא חזי ליה עד שתחשך אפ''ה אין הפקירו הפקר מדרבנן וכיון שכן לא פליג רבנן וכל שהפקירו קודם הפסח לא כלום היא להוציא מאיסור חמץ שעבר עליו הפסח. ומיהו עיקר טעמא דר' יוחנן לא מסיק ליה עד לקמן דאהא דקאמר הכא אתקיף ליה ר''ל כדלקמיה:
אמר ליה. ר''ל ומה את מדמה למשש שעות ולמעלה שאני תמן דאיסורו גרם לו דאין ההפקר כלום דהא מיהת לכ''ע מדבריהן אסור הוא אבל הכא שהפקירו בי''ג מה אית לך למימר:
נהיר את. אם אתה זוכר שהיינו רגילין לפרש לפלוגתייהו דר' יוחנן ור''ל בהא ואמרנו דאתיא דר' יוחנן כר' יוסי ודרשב''ל כר''מ ופלוגתא דר''מ ור' יוסי בברייתא הובאה לעיל בפ''ו דפיאה בהלכה א' וכן בנדרים סוף פרק אין בין המודר דתני ר''מ אומר כיון שאדם מפקיר יצא דבר מרשותו ואינו יכול לחזור בו ואף על גב דאכתי לא אתי ליד הזוכה ופטור הוא מן המעשר וכן כל דין הפקר בו ור' יוסי אומר אין הפקר יוצא מתחת ידי הבעלים אלא בזכיה דסבירא ליה לר' יוסי הפקר כמתנה מה מתנה עד דלא אתי לרשות המקבל לא הוי מתנה אף הפקר עד דלא אתי ליד הזוכה לאו כלום הוא ויכולין הבעלים לחזור בהן והשתא היינו נמי פלוגתייהו דר' יוחנן ור''ל דר' יוחנן כר' יוסי סבירא ליה דלא הוי הפקר עד דאתי ליד הזוכה והלכך כשעבר עליו הפסח אסור הוא ור''ל כרבי מאיר דמכיון שהפקיר יצא החמץ מרשותו ואינו אסור משום חמץ שעבר עליו הפסח:
אינה כן. כלומר כך היינו רגילין מעיקרא לפרש לפלוגתייהו דר' יוחנן דבפלוגתא דהני תנאי תליא אבל אין הדבר כן אלא דהכא היינו טעמייהו דר' יוחנן חשש להערמה שמא יערים הוא בכך להפקירו קודם הפסח ולחזור ולזכות בו אחר הפסח והלכך גזרו רבנן לאסרו אחר הפסח ור''ל לא חייש להערמה:
מה נפק מביניהון. בין הני טעמי אליבא דר' יוחנן וכלומר דאע''ג דאיכא בינייהו לבעלמא דהשתא איכא למימר דכ''ע כרבי מאיר סבירא ליה מיהו הכא בחמץ איכא עוד מילתא אחריתא בינייהו אם נפלה עליו מפולת על החמץ קודם הפסח והוא הפקירו דלמאן דאמר דמשום חשש הערמה אוסר ר' יוחנן א''כ הכא לית כאן הערמה שהרי מאיליה נפלה המפולת עליו והוא מותר לאחר הפסח כשימצא אותו אחר שיפקח את הגל ולמ''ד דטעמיה דר' יוחנן משום זכייה וכדבעי למימר מעיקרא דס''ל כר' יוסי דלא הוי הפקר עד דאתי לרשות הזוכה א''כ הכא נמי לית כאן זכייה דמי זכה בו אחר שנפלה עליו המפולת והוא אסור לכשימצאנו אחר הפסח:
הכל מודין בגר שמת וכו'. כלומר בהפקר דכה''ג שמת הגר ואין לו יורשין דנכסיו הפקר הן וכדאמרינן בעלמא שמבזבזין ישראל נכסיו ואם הניח הגר חמץ קודם הפסח הכל מודים בזה שלאחר הפסח מותר הוא למי שזוכה בו עכשיו ובין למ''ד משום הערמה ובין למ''ד משום זכיה מותר הוא דלא שייך כאן לא הא ולא הא שהרי הפקר זה מאיליו הוא בא:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source